אילור (ממבט אישי )
פרק ראשון
קודם הייתי גזבר, אחרי שרויבה עזב בפתאומיות, אי שם ב- 1968 . לא ידעתי כלום, אבל תרצה הלמן אמרה שאני יודע חשבון. ההכנסות היו מיליון שלוש מאות אלף לי' וההוצאות שלוש מאות לי' יותר, התפקיד היה לגייס עוד 300 כדי שיהיה כסף לקנות אוכל. כל שבוע נסעתי לדוד ענבי בקרן הקבוץ,
דוד נתן לי פתק, והיו מעבירים לחשבון בבנק הפועלים באילת את הכסף. את שטח הפלוגה ליד הים (אום רשרש) מכרנו וקבלנו 75,000 לי, באותו שבוע לא נסעתי לתל אביב.
הייתה גם מכבסה, עבדנו כיבסנו, בעיקר בפסח. ההכנסות היו מועטות, ומלון "כוכב הים" לא שילם. "אי אפשר להמשיך ככה, וצריך מפעל ". רמי רמח היה ראש צוות החיפוש, ואני הייתי חבר בוועדה. אחרי כמה מפעלים: חליליות, צבעים, ועוד הגיעה ההצעה למפעל סיקורים – טרנספו קומפוננט .
רמי התנגד, שמואל ערך חישוב והשורה התחתונה כדאי !!. האספה אישרה, רמי הודיע על עזיבה .
למחרת בערב הגיע אלי שמואל לחדר, ובחיוך מבויש הודיע לי שאני במקום רמי.
ממה מתחילים ?
חוזה לרכישת המפעל,
גו'רג, שהיה הבעלים, לא סיפר הכל. דברים התבררו במהלך הזמן .
צוות: קידר, מיכל, אודי, יהודה, שמוקלר(שמר), שלום בן יאיר, ואולי עוד .
תכנון המפעל באילות בעזרת אלקנה אבא של נעמצי'ק – בלול .
שמואל תמך, האסיפה אישרה יצאנו לדרך .
קנינו וולקסוואגן מסחרי דבל קבינה, ויצאנו לאשדוד ללמוד את העבודה, לא ממש זוכר מה למדנו, אבל הייתה טלוויזיה, (ראינו את הפיגוע בשדה התעופה לוד, של קוזו אוקמוטו), הלכנו לסרטים ואפילו לכדורסל ביד אליהו (קבוצת הכדורסל ה"סברס" - היה דבר כזה). גרנו בדירה שכורה באשדוד,
בצהרים אכלנו במסעדה רומנית מרק צו'רבה . (המלצר אסף את העצמות וצירף אותם למרק של מחר). הגיבוש היה מושלם .
רוב הזמן הייתי ברופין בקורס גזברים, עדיין גזבר. ושלומית נולדה.
לא ידענו כלום .
אודי החל ללמוד ולחקור, ידע לחשב כמה ליפופים "פר" וולט. הייתה התלהבות. כל יום צץ רעיון חדש
מה לשפר, יהודה חיפש וחיפש פטנטים איך לעשות טוב יותר. גו'רג מכר אנחנו עבדנו , עד שהתברר
שאבדנו .
הגיע משלוח ענק החזרות "מסוטרק" (צרפת). גו'רג שתק, והאסימון התחיל להתנדנד .
שמואל אמר שצריך להפסיק עם הגו'רג הזה.
יום אחד הגיעו נציגים של מפעל צרפתי לבדוק אותנו, והתבשרנו שיש דרכים זולות יותר לייצר סתם
ברזלים .
וכך התחיל המסע לרכישת ידע.

דני דקל

איך הגעתי לאילות?
דני דקל
נתחיל בנוה אור. (כרונולוגיה) נחשבנו לכתה מאד מגובשת, עם הרבה ילדים מוכשרים: שמוליק, יוחנן, יואל, שרהלה, רותי ועוד . שלחו אותנו לנווה אור "עזרה למשקים צעירים". לשבועיים, היות וכך שלחו אותנו שוב אחרי שנה .עבדנו באיסוף חציר, "מבצע חציר" ממש על גדות הירדן, ממול היה כפר ירדני, יכולנו לשמוע את קולותיהם. העמסנו הכי הרבה פלטפורמות, שש קומות מעל. שיא !! אף עזרה לא הגיעה להישגים כאלה .
השיא האמיתי היה ליל הסדר. ליל הסדר היה כולו שלנו: שמוליק ניגן, השאר שרו , קראנו את ההגדה, וחברי נווה אור לא חסכו מאיתנו מחמאות . עם רזומה כזה ומיקומנו בראש הטבלה – שנה אחרי כבר עלינו כתה שלחו אותנו ליהלום שבכתר: לפלוגת הקבוץ המאוחד באילת.
זה קרה ב 1962 חברי הפלוגה ישבו עוד באילת, במשטרת אום רשרש. הנקודה החדשה היתה בבניה. עסקנו בערב בדיג, ובמשך היום בבניית הקבוץ החדש . בתחילה עם עובד מהדואר שלימד אותנו להעמיד עמודי טלפון, בהמשך הערמנו אבנים כשחפ'צ למקלט ההולך ונבנה. ולא הרחק משם בניית המכבסה. עצרנו את העבודה כי בוריס אמר שהתכנון שגוי, וכך הוספנו עוד שטח שבלעדיו המעגלה לא היתה נכנסת. (לא צריך היתר) .
בחמש בבוקר החלפנו בגדים ויצאנו לטונרה. שתי שורות של עמודים שתקועים באמצע הים, בינהם פרוסה רשת, שתי סירות ארוכות אנחנו עליהן מושכים את הרשת אלינו, ומניפים את הדגים לירכתי הסירות. לא הרבה יצא מזה כמה אבו נפחות, ועוד סוגים אחרים מפרפרים ומושלכים למים כחסרי תועלת. היו גם שתי דמויות מסקרנות שני דייגים מאיטליה אחד נמוך והשני גבוה. שני מדריכי דיג, ולמרות הדגה הזעומה הם לא התייאשו .
התאכסנו בפלוגה במבנה המשטרה שהיה בצורת "ח" עם פתח כלפי הים, ברווח שבין הקיר הצפוני לטפטפות, מוקמה שורה ארוכה של מיטות. מיזוג האוויר היה מושלם. האירוע המרכזי החל בערך ב 10 בערב, ונמשך עד... שהחלפנו בגדים ויצאנו לעבודה . ליד מדורה על שפת הים השקט, במזג אוויר חלומי, ובשקט שרק אילת של הזמנים ההם יכלה לספק. שרנו, אך בעיקר דיברנו. מי שהרשים במיוחד היה יפתח גוטמן. כולנו סביבו, ואם לדייק בעיקרהבנות. אבל גם הבנים, זה היה קסם.
במהלך השנים אילות חזרה אלי ובחופשות מהצבא הגעתי לאילות רינה ורן אירחו, משהו לא הירפה . עברו שנים – אילות נותרה בי .
אחרי השרות הצבאי, חזרתי לגבעה. הגיע אלי נציג מועדת גיוס והודיע לי ששובצתי למשגב עם. מה לי ולסירוב, כמה ימים אחרי אמיתי בא לאסוף אותי. העמסתי ונסעתי .
קבלתי חדר משלי, ב"שכונת הבודדים" התחלתי לפרוק את הפטיפון והתקליטים, אמיתי סרק את החפצים והתריע בפני כי את עניין הפטיפון והתקליטים יש לבדוק עם ועדת שיוויון, ואולי זה יעבור למועדון. שובצתי למטע הר. "בבוקר בודקים אם יש מספיק מים בבריכה, יורדים פותחים מים, ובערב בדיוק אותו תהליך" הסביר לי דן )שהיה ב- 101 ( בקצרה, "מחר ב 5:00 תגיע לרחבת הטקטורים )" כך העברתי חודשיים לא הכרתי איש, גם לא ראיתי אף אחד. פרט אולי לאורי שבא מדי פעם לשמוע מוסיקה.
בשבת אחרי חודשיים באו החברה מהגבעה לבקר אותי, הם באו עם הג'יפ של הכותנה ספרתי להם, "בוא אנחנו באמצע הקטיף" כל כך שמחתי, אבל אני לא יכול ! הביקור עמד להסתיים, כולם נאספו והיו בדרכם חזרה לגיפ, עצרו אני בא!! העמסתי את הפטיפון והתקליטים וחזרתי לצריף עם יוחנן .
קראו לי למזכירות לבירור עם צידי, שדרש לסלק אותי מהקבוץ המאוחד – לא פחות . שבועות ספורים אח'כ הגיע מוישה רגב והציע לי לבוא לאילות, לא יכולתי לצפות לבשורה מאירה מזו .
קבענו ובאתי .
הגעתי באוטובוס עם תרמיל גדול, את הפטיפון והתקליטים עטפתי היטב ושלחתי עם המובילים . ירדתי בכביש הישן וצעדתי בחשיכה לכיוון האורות. אברמלה חיכה לי והוביל אותי לחדר בטרומים.
פרקתי את התרמיל . דקות אחרי נכנסה נעמצי'ק, שלום - קוראים לי ... משכה בידי לעבר החלון, "אתה רואה את האור ממול, זה החדר של רוני – כל ערב אנחנו נפגשים כל החברה, תבוא ".
לא היה צריך יותר.
דני
17 אוקטובר 2020